ת"א, בש"א
בית משפט השלום באר שבע
|
1990-07,5554-04
04/11/2007
|
בפני השופט:
עידו רוזין
|
| - נגד - |
התובע:
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
עו"ד עזרא האוזנר
|
הנתבע:
מוחמד חוסיין אשוי
עו"ד אשרף שייח' יוסף
|
| החלטה |
1. בפניי בקשה למתן צו כלפי משטרת אשדוד להמציא למבקשת את תיק המשטרה המלא בפ"א 4596/03.
2. המשיב הוא התובע בתביעת נזקי גוף בגין תאונה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.
המבקשת נתבעת בתובענה בהיותה מבטחת הרכב המעורב בתאונה, והיא מכחישה חבותה לאירוע התאונה בעיקרם של דברים בטענה למרמה מצד המשיב.
3. כעת, מבקשת המבקשת לאפשר לה העתקת תיק חקירה משטרתי המנוהל נגד המשיב בגין חשד כלפיו להונאת חברת ביטוח ע"י החלפת נהגים, באירוע תאונתי אחר, שאינו האירוע נשוא התובענה.
4. המשיב מתנגד למתן הצו מחשש ליצירת דעה קדומה ובשל העדר רלבנטיות.
5. הכלל בדבר הוכחת "מעשים קודמים" או "שיטת ביצוע" חל ומותר גם במשפט האזרחי, ובלבד שהעובדה שהוכחתה מבוקשת רלבנטית.
הדברים מובהרים היטב בספר
"על הראיות", י' קדמי (חלק שני), בעמ' 624:-
"וכן באו הדברים לכלל ביטוי בהלכה הפסוקה:
1)
ב-ע"א 104/64: "...אומר מיד,
שלא צדק שופט השלום הנכבד בסברתו שראיה של "שיטה" המתקבלת במקרים מסוימים במשפט פלילי אינה כשירה במשפט אזרחי.
אין בכגון דא הבדל בין משפט אזרחי ומשפט פלילי...". (ההדגשות במקור - ע.ר.)
פסה"ד ב
ע"א 104/64
מורגנווסר נ' ליטוינסקי, פ"ד י"ח (3) 447, הוא פסק הדין המנחה בסוגיה זו המדגיש גם את שאלת יעילות הדיון, היה והראיה הנדונה תגרור צורך בהתדיינות צדדים נוספת - כי אז ייטה בית המשפט שלא להתיר הבאת הראיה, ואולם שאלת הרלבנטיות באיזון הנכון של הדברים היא הנותנת.
ובהמשך הדברים בעמ' 625:-
"... ככל שהמעשים הדומים "קרובים" למעשה נושא כתב התביעה, מבחינת העניין או מבחינת הזמן - כך ייטה יותר בית-המשפט לקבלם כראיה."
ובהמשך בעמ' 626:-
"1) כאמור, במישור הפלילי:
"מעשים דומים" - מכוונים להוכחת "הלך הנפש" של הנאשם, ובדרך כלל - להפרכת טענות של "היעדר כוונה" במשמעות הרחבה של המושג; ואילו
"שיטת ביצוע" - מכוונת להוכחת זהותו של הנאשם כמבצע העבירה.
2) נראה כי במישור האזרחי יחולו כללים דומים: "אם מוכח
שדרכו של אדם, סמוך לנושא המשפט, לרמות על-פי שיטה שהמציא ופיתח, כגון שאסף בתרמית מודעות... או שחברת ביטוח אוספת הצעות בטענות שווא... או שאדם חי חיי מותרות ונעלם מן העיר בלא לשלם חשבונות... בכל אותם המקרים מקבלים את הראיה להוכחת ההתנהגות הדומה" (ר' ע"א 104/64 הנ"ל - ע.ר.);
כאשר "התנהגות דומה" זו משמשת ראיה ל"הלך הנפש" של הנתבע
ולא לעצם עשיית המעשה המיוחס לו: "קרוב אני לחשוב שגם במקרים אלה לא תתקבל הראיה להוכחת הטענה שהנתבע
קיבל מידי התובע כסף, אבל מתקבלת היא
כתומכת בטענה שהכסף שקיבל הושג על-ידיו בדרכי רמייה..." (ר' ע"א 104/64 הנ"ל - ע.ר.).
עמדה זו הוצגה גם ב-ע"א 295/60 (פ"ד טו 1628 - ע.ר.)
:"...כאשר עצם המעשה הוכח, אלא שקיים ספק בנוגע למניע (
motive
) או לטיב המעשה או למזימה (
intent
) שבו, אזי מותר לבית המשפט להסיק את
כוונת המרמה מתוך מעשים דומים שקרו בעבר"; ברם - זאת בתנאי שהוכח עצם ביצוע המעשה המיוחס לנתבע:"...ואת המעשה גופו, אין מסיקים, בדרך של שיטה, מתוך מעשים אחרים...".
6. לאחר שעיינתי בכל החומר המונח בפניי שוכנעתי כי יש להעתר לבקשה ולאפשר למבקשת לעיין במסמכים המצויים בתיק פ.א. 4596/03. בשלב זה של המשפט מדובר בהליך על "עיון" במסמכים בלבד ואין פירוש הדבר, כי אותם מסמכים המצויים בתיק פ.א. 4596/03 יתקבלו כראיה, באופן אוטומטי.
שוכנעתי בדבר היות הראיה רלבנטית לשאלות שבמחלוקת ויש בה כדי לשפוך אור על שאלת כוונותיו של המשיב.
יש אף לזכור כי "דייג" ראיות בשלב זה של התובענה אינו פסול וכי למבקשת הזכות להתגונן מפני התביעה כדבעי.